איתמר בן גביר

האגודל שלו לא מרפה — גם בשאלות הכי קשות.

בן גביר יושב זקוף, הסנטר מורם והידיים נעולות — גוף של מי שיודע בדיוק איפה המצלמה. כשהשאלה לא נוחה, הוא מצמצם את העיניים, מצמיד את הפה ומחכה שתי שניות שלמות לפני שעונה. זו לא תשובה, זו הצהרה. והאגודל שנח על קצה השולחן? ההצהרה האמיתית: אני פה, ואני לא עוזב.

חתימה חדה, אגו חד עוד יותר.

בכתב היד שלו העוצמה כבדה — העט כמעט חודר עד לדף הבא. השורות עולות בשיפוע עקבי למעלה, סימן של שאפתנות שלא יורדת מהסדר היום. האותיות חדות ומזווית, אין עיגולים מיותרים. ומה שהכי מסקרן: מתחת לשם הפרטי יש קו תחתון כפול. גרפולוגים קוראים לזה ״הגנה על העצמי״ — אני קורא לזה ״מישהו שלא מתכוון לוותר״.

הוא לא עונה על שאלות. הוא מכריז.

המילון שלו בנוי ממשפטים קצרים, חדים ובלי סייגים: ״מי שמפחד ימות״ הוא לא סלוגן — זו פוליטיקה שלמה בחמש מילים. אין כאן ״מצד אחד״, אין ״לדעתי״, אין הסתייגות. זה כלי מצוין לבסיס וכלי מסוכן למערכת שלמה. וכשנשאל על מחיר, הוא פשוט מחליף פריים: ממחיר אישי למחיר לאומי. זו לא טעות — זו טכניקה.

התיק שלו לא בבורסה — הוא בחנייה.

בן גביר הוא פוליטיקאי שההון שלו נראה לעין: דירות בבת ים, רכבים מפוארים — הג'יפ האפור עם מספר הרישוי ״מגן״, המרצדס השחור, ומעל הכל הדוקאטי האדום שנראה כמו הצהרת פתיחה. מבחינה כלכלית הוא לא משקיע בעתיד — הוא משקיע בנוכחות. וכשהנוכחות היא המוצר, זו בעצם ההשקעה הכי נזילה שיש.

הז'קט השחור לא הולך לו — הוא הולך לז'קט.

חולצה לבנה, חליפה שחורה, כיפה סרוגה וזקן מסודר — הסטייל של בן גביר הוא מדים של סדר ושליטה, בנוי למצלמות ולא לפורמט מודפס. ואז פתאום מגיע הקסדה האדומה של הדוקאטי, והכל משתנה: מסתתרת שם דמות של רוכב שחצן וצעיר רוחני. אותו גבר שמדבר בחליפה, שולח את הקול החד בקסדה. זה לא צירוף מקרים — זו אסטרטגיה שלמה.